<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רצ"ה</h1>
<h2>דף כג.</h2>
שאלת מצוה מחמת מיתה שהקדיש בכלל צואתו סך ידוע לבנין בית הכנסת ומתוך אורך חליו ירד מנכסיו ורצו לפחות מתנותיו, אם דין ההקדש כדין הדיוט ויכול לחזור או דילמא כח הקדש אלים ואינו יכול לחזור בו. תשובה שאלה זו בעיא בגמרא היא פרק מי שמת [ב"ב קמ"ח ע"ב], וסלקא בתיקו, דגרסינן התם איבעיא להו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק כל נכסיו [לעניים] מהו, כלומר יכול לחזור בו כמו שיכול לחזור בו כשחלק נכסיו לעלמא, וסלקא בתיקו דאיסורא, ועוד מדאמר רב הונא בשילהי גט פשוט [שם קע"ד ע"ב] שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ויש מי שפסק לקולא כתיקו דממונא, ומפרשי אותה דרב הונא בבריא שהקדיש כל נכסיו ועכשיו [ש]הוא שכיב מרע אמר מנה לפלוני בידי. ואני אומר שאותה דרב הונא בשכיב מרע, מדקאמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ולא אמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי וכבר הקדיש כל נכסיו וכיוצא בלשון זה, ומכל מקום אני דעתי נוטה כדברי מי שפוסק להקל, וההיא דרב הונא כשהקדיש כל נכסיו ומסר לגזבר שאינו יכול לחזור ולא לישאל על הקדשו, שאילולי כן יכול הוא לישאל על הקדשו ומתוך שיכול לישאל עליו היה נאמן בלא טענת אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, וכן מוכיח בערכין בפרק שום היתומים [כ"ג ע"א]. ומכל מקום לצאת ידי כלם טוב הוא שישאל החולה זה על הקדשו, דקי"ל דיש שאלה בהקדש כדברי בית הלל [נזיר ל"א ע"א]. והוא שלא מסר הקדשו ליד גזבר הקדש, שאלו מסר אי אפשר לישאל עליו, וכדמוכח בנדרים בפרק הנודר מן (שמבושל) [הירק (נ"ט ע"א)], דאמרינן דנדרים קרויין דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל משום דיכול לישאל עליו, [ופרכינן מתרומה דעולה באחד ומאה] ופרקינן דההיא שבטלה באחד ומאה דוקא בתרומה ביד כהן, כלומר דכיון שנתנה כבר לכהן אי אפשר לישאל עליו.
